״יובל חייב לראות את הסרט הזה״, אמרה חברתי, אחרי שסיימנו לצפות בהקרנת הבכורה הרשמית של ״בית בגליל״. גם היא ובעלה, כמו הזוג שבסרט, מתחילים תהליך של בניית בית, צפונה מגוש דן, אחרי תקופה של התלבטויות והשלמה עם המציאות הכלכלית.
המורכבות של בניית הבית, מסמלת את מערכת היחסים של גילי ויערה, שכל כך מעוררת הזדהות בכל אחד שיצפה בסרט. הפרטים הקטנים האלה, המון פרטים קטנים ולא כל כך חשובים, שביחד מרכיבים את התמונה הכללית, הן של הבית ושל חייהם של בני הזוג.
לאורך תהליך הבנייה, גילי ויערה נאלצים להתמודד עם הפער הנפער בין הפנטזיה למציאות, ולהכיר בחיבור המתהדק שבין ההחלטות הקטנות ביותר הנוגעות לבניית הבית לבין ההחלטות החשובות ביותר שקיבלו בחיים – להקים משפחה, להוליד ילדים ולחיות ביחד.
על רקע הבית המתהווה, נשזרים יחד העבר והעתיד שלהם, הזכרונות והחלומות, לכדי מציאות עדינה ומורכבת, כמו שיש לכל אחד מאיתנו. סרט קצת שמח וקצת עצוב, והרבה נוגע ללב.
בית בגליל הופק בתמיכת מפעל הפיס, וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – פרויקט קולנוע, בשיתוף קרן ליאון רקנאטי, ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות, המועצה הישראלית לקולנוע.
דבר הבמאי – אסף סבן
הרעיון לסרט "בית בגליל" עלה בראשי כמעט במקרה, כשאח שלי הראה לי את חלקת האדמה הפסטורלית עליה הוא מתכנן לבנות את ביתו, ביישוב הררית שבגליל.
מכיוון שהדחפורים עמדו לעלות לשטח, היה עלי לפעול מהר.
בניתי "שלד" לסיפור בדיוני, והחלטתי שהוא יהיה מורכב מאפיזודות המתרחשות על רקע שלבים שונים בתהליך בניית הבית האמיתי. אספתי צוות, ליהקתי שחקנים ויצאנו לדרך. הצילומים נמשכו למעלה משנה, על רקע הבית שהופך בהדרגה לגיבור נוסף, ודומם, בסיפור.
רציתי ליצור תמונות מחיי נישואין, דיוקן של זוג ישראלי צעיר אשר נכנס אל תוך אחד הפרקים הטעונים בחייו, בעודו ניגש לתכנן את התפאורה המושלמת לחיים שהיה רוצה שיהיו לו. זהו רגע שמזקק לתוכו את המתח העשיר והמשמעותי ביותר בעיניי בקיום האנושי – הפער שבין הפנטזיות למציאות.
גילי ויערה הם דמויות הקרובות מאוד לליבי. ההתמודדות שלהם עם שאלות של זהות אישית, הקמת משפחה, הגשמה עצמית וקשיי פרנסה מגיעות לנקודת רתיחה כאשר הם מתיישבים לנסח ולפרוט את הפנטזיות שלהם לכדי מידות, כמויות, צבעים – וכמובן כסף.
בשל המטען הרגשי והעושר הדרמטי של הסיטואציה, בחרתי במכוון "לדבר בשקט" ולתת לסאבטקסט את הכבוד המגיע לו. דרך ניואנסים ותנודות דרמטיות עדינות רציתי להעניק לצופים מרחב רגשי פתוח, בו הם יוכלו לחפש – ובתקווה גם למצוא – את עצמם. באמצעות המבנה האפיזודיאלי של הסרט בחרתי גם להשאיר מקום לדמיון בנוגע למתרחש בסיפור במרווחי הזמן שבין האפיזודות. רציתי לשרטט את התנועה המנוגדת שבין הבנייה הפיזית להתערערות הרגשית, להתבונן בקשר שבין הפרטים הקטנים ביותר למשמעויות הגדולות שנחבאות מאחוריהם, ולבצע מעין "חפירה ארכאולוגית" של שכבות היחסים שנחשפות במקביל לכיסוי של שכבות הבית.
על מנת ללכוד את אותה מהות חמקמקה של חיי זוגיות, ניסיתי כל העת לבחון את תנועת המטוטלת בין שתי נקודות המבט – זו של יערה וזו של גילי. השאלה מי צודק לא באמת מעניינת אותי. האפשרות להבין ולבטא בו-זמנית את שני הצדדים היא זו שמכילה את הסתירה המובנת ביחסים זוגיים – המאבק המתמיד בניסיון להישאר ביחד.
מרגע תחילת העבודה על הסרט מצאתי קווים מקבילים רבים בין בנייה של בית לעשייה של סרט (מבלי להתייחס לכך שעלות בניית בית זולה יותר לעתים מהפקת סרט…). הקונפליקט שבין הפנטזיה למציאות, והמתח המתמיד שבין הקונקרטי לסימבולי, הם יסודות מהותיים של הקולנוע.
מעבר לבחירה למקם סיפור בדיוני על רקע התרחשות אמיתית, רציתי לבטא באופן מרומז ועדין את ההקשרים הללו. לתת תחושה של חיים וספונטניות בעבודת השחקנים מחד, אך מאידך ליצור גם תחושה של העמדה תיאטרונית, וכניסה של דמויות ארכיטיפיות שעולות ויורדות מן הבמה שהולכת ונבנית.
בסיום אחד מימי הצילום הראשונים, ניגשה אלי נועה קולר וסיפרה לי שגילתה שהיא בהיריון. הזדרזתי אל שולחן הכתיבה כדי לחשוב איך לשלב את ההיריון האמיתי של נועה בעלילה של הסרט. אני בעצמי הפכתי לאב טרי במהלך הצילומים. כך גם רועי המפיק בפועל, דוד הצלם, ואודי השחקן הראשי. החיים של כולנו התערבבו בתוך הסיפור הבדיוני של הסרט, שהלך ונבנה במקביל לאותו בית בגליל.
